השעה הזו ביום הזה בשבוע | הַזָלָבְייֶה של סבתא רוּמָה

ירושלים. יום שישי. צהרי היום.
רוח קרירה אך מלטפת מנשבת דרך וילונות הבית שנדמה כאילו נעים לצליליה.
כל אחד עסוק במשימותיו הקבועות לקראת בואה של השבת.
לא נותרו עוד שעות רבות עד שהשקט יעמוד בפתחה של העיר ויבקש מקלט מהיומיום הסואן למשך יממה וחצי.
סבתא שלי. סבתא רוּמָה. עומדת לה במטבח. אותה העמידה. אותו סינר מטבח ישן כחול עם נקודות לבנות ומלא בסימנים של זכרונות וטעמים, קשור ברישול מאחורי גבה. אותן תנועות מוכרות כל כך. אותו רעש של כלים וזמזום שירים. אותן הכמויות שמונחות באופן אוטומטי ללא שום יכולת להעריך את מידתם המדויקת ואותם טעמים שצרובים עמוק בזכרון ובבלוטות הטעם.
מבשלת, מערבבת, מתבלת, ממהרת אך מפנה זמן של כבוד להאכיל כל אדם שהמטבח נקרה בדרכו.
אחת ויחידה במינה.

מרק העוף כבר מתבשל בסיר על הגז, הפלטה כבר ממוקמת במקומה, הבגדים מגוהצים ומוכנים, הנעליים מצוחצחות ומבריקות, הבית מתמלא בריחות של אוכל וריח חגיגי, הגברים עושים את דרכם לבית הכנסת, עוד מספר רגעים צפירה קצרה תסמן את השינוי בקצב, את הורדת ההילוך ואת הזמן לנוח.
כמו התפריט כך גם השגרה, לא השתנתה מאז ומתמיד. אותה רוטינה, אותה טקסיות ואותה חלוקת תפקידים.
יש שיגידו שהזמן צריך להניע לשינוי או לגלגל אותנו קדימה, אבל יש דברים שאני רוצה שיישארו כמו שהם. שלא ישתנו לעולם.

אני מתרפקת על רגעים כאלה, אני מכורה לרגעי נוסטלגיה, זכרונות ילדות. אני אוהבת לשתול פיסות עבר בהווה ובעתיד שלי. בתוך שבריר שניה זה ממלא אותי. ממלא אותי ריחות, צלילים, טעמים, מראות ותחושה מוכרת.

שישי בצהריים זה הזמן שבו, מאז ומתמיד סבתא רוּמָה שלי מכינה זלבייה.
הזלבייה היא מעין סופגניה (שמזכירה במרקמה את הספינג' המוכר) מאפיינת את המטבח היהודי- תימני, שידוע איך לא, בבצקים ובשמן.
את הזלבייה לא מכינים במיוחד לחנוכה ואצלנו במשפחה זהו מאכל של שישי בצהריים כדי להשביע את רעב הביניים עד לארוחת ערב שבת.

הַזָלָבְייֶה של סבתא רוּמָה 

IMG_0191_Fotorמה צריך? בערך 25 זלביות בינוניות

  • 1 קילו קמח לבן
  • כף מלח
  • 2 כפות שמרים יבשים
  • 2.5 כוסות מים פושרים
  • 4 כפות סוכר
  • 2 שקיות סוכר וניל- 20 גר' – זו תוספת שלי, אבל בעיניי היא רק משדרגת
  • 2 כוסות שמן לטיגון

אז איך עושים?

בקערה אחת מערבבים את הקמח (מנופה) והמלח.
בקערה שניה מערבבים את השמרים עם המים הפושרים עד שהשמרים מתמוססים מעט.
מוסיפים פנימה את הסוכר הרגיל וסוכר הוניל ומערבבים היטב.
בהדרגתיות מוסיפים את תערובת הקערה השניה (שמרים, מים וסוכר) לתערובת הקערה הראשונה עם הקמח ומערבבים הכל יחד (ערבוב ידני) אין פה צורך במיקסרים וכד'.

במידה והבצק עדיין יבש ניתן להוסיף עוד מים פושרים עד שהבצק אחיד (הוא צריך להיות לא קשה מידי ולא רך ומימי מידי).
IMG_0111_Fotorמניחים בצד את הקערה מכוסה במגבת להתפחה ראשונה של 20 דקות, לאחר מכן, לשים את הבצק שוב לדקה ולכסות אותו שוב להתפחה שניה של 30 דקות נוספות.
[לידיעתכם, בשלב הזה הבצק מוכן ומתאים גם להכנת קובנה- אבל זה כבר סיפור אחר, מבטיחה לחזור לזה בהזדמנות…]

נחזור לעניינינו- זָלָבְייֶה!
בשלב הזה שהבצק מוכן ואנחנו מתקרבים לזמן ההגשה, אנחנו מחממים שמן בסיר בינוני, סבתא שלי מכינה את זה במחבת, אבל אני מעדיפה בסיר כי כך השמן לא עף לכל עבר.

כשהשמן חם (חשוב שלא יתחיל להיות ריח של שמן שרוף), אנו מרטיבים את הידיים (כדי שהן לא יידבקו לבצק) ולוקחים חתיכת בצק (בגודל כדור פינג פונג) ומותחים אותה לכל הצדדים בעדינות.
אין צורך שהיא תהיה דקה מידי (בעובי של חצי ס"מ בערך, אולי טיפה יותר) ומניחים בעדינות בתוך השמן.
*ממש ממש חשוב להיזהר שטיפות של מים מהידיים לא יטפטפו לתוך השמן- זה יהיה כואב!!!

*אין חוקים לגבי הגודל של הַזָלָבְייֶה, יש כאלה שמעדיפים אותם גדולים (בקוטר של פנקייק) ויש כאלה שמעדיפים אותם בגודל ביס- החלטה שלכם.
את הזלבייה הופכים כאשר היא נהיית שזופה ויפה, אך לא שחומה, ומטגנים את הצד השני עד לאותו צבע. 
IMG_0117_FotorIMG_0118_Fotorמוציאים את הזלבייה מהסיר לצלחת מרופדת בנייר סופג.
מומלץ לטגן את הזלבייה ממש לפני זמן ההגשה כי אז היא הכי טעימה- חמה חמה!

אז איך בתכל'ס אוכלים את זה?
היא מאוד מאוד טעימה שמפזרים מעליה סוכר / אבקת סוכר ויש שאוהבים אפילו למרוח עליה חמאה או דבש.
פחות בקטע של מתוק?!

הפחיתו את כמות הסוכר בבצק ל- 2 כפות וותרו על סוכר הוניל, ותוכלו להגיש את הזלבייה עם עגבניות מרוסקות, שמנת חמוצה, סחוג, ביצה קשה או סלט וגבינה או כל דבר אחר שאפשר לטבול אותה בו. יאמי!!!

IMG_0146_Fotor

מאחלת לכם חג שמח
חג משפחתי, חג טעים ומלא בשמחה ואור
מיכל

כבר פרגנתם בלייק על עמוד הפייסבוק של בלבוסטה?!